הכותב: שלמה נווה
הנה שתי גישות קיצוניות לנושא הצרכנות, ואינני מבקש מכם לבחור באחת מהן (קיצוניות,כבר אמרנו?).
האחת אומרת: “התחביב הכי אהוב עליי הוא Shopping” .
אתם מכירים ודאי את הנשים והגברים הנוסעים לחו”ל בעיקר במטרה לרכוש מכל הבא ליד (ולמזוודה), או כאלו המסתובבים בהנאה בקניונים, או רוכשים מהבית באמצעות האינטרנט או בערוץ הקניות.
הגישה הקיצונית השנייהפחות מוכרת, אך קיימת: “אני איני קונה דבר. אינני רוצה לפגוע במשאבי כדור הארץ, ולכן אשתמש במה שיש. אגדל בעצמי את המזון שלי, אקיים סחר חליפין עם אחרים על מנת שלא יהיה צורך לייצר מוצרים מיותרים, תוך שימוש בחומרי הגלם של כדור הארץ, וניצול אנרגיות מיותרות הפוגעות באטמוספירה”.
כאמור, שתי הגישות קיצוניות מאד:
האחת אומרת למעשה: העיקר הוא שאספק את צרכיי הגשמיים והנפשיים, ושימות העולם (תרתי משמע).
האחרת גורסת: הבה נשוב לתקופות קדומות בהן האדם לא ייצר כמעט דבר והסתדר יפה מאספקה עצמית ומסחר חליפין.
אני מודע להנאה שברכישת מוצר חדש לבית, ואין בכוונתי לגזול מכם הנאה זו.
אני ער ל”מוזרות” של אנשים המתעלמים מיתרונות העולם המודרני, ומבקשים להחזירנו כביכול לתקופות קדומות.
ואולם, אני מבקש להפנות את תשומת ליבכם להיבט נוסף של הצרכנות שלנו: נקודת המבט של היצרן.
מטרתו של היצרן הינה כמובן להגדיל את מכירותיו, ואחת הדרכים הוותיקות שלו להשגת מטרה זו היא הוצאה לשוק של אופנה חדשה, או דגם חדש של מוצר.
לא כולם מודעים לכך שאופנה חדשה או דגם חדש לא באו לעולם, אלא כדי שאתה הצרכן, תזנח את המוצר הישן (בעצם לא כל כך ישן) ותחליפו במוצר חדש.
איני מנסה לומר כי אין לעיתים באופנה חדשה חידוש מרענן, או שדגם חדש של מכונית או סמרטפון אינם עולים בחידושיהם על הדגמים הישנים.
עם זאת מוצע לנו כצרכנים להיות ערים לטקטיקה זו של היצרנים, ולשאול את עצמנו: האמנם עולה החדש על הישן במידה כזו, שכדאי לי להשקיע בו?
ועוד שאלה: האם אני בכל זקוק למוצר החדש?
ראיתי לאחרונה בטלוויזיה אישה מכורה לקניות שהציגה את ארון הבגדים העמוס שלה, והודתה כי חלק גדול מהבגדים שרכשה היו בשימוש לא יותר מפעם אחת.
ראיתי חדרי ילדים, שהכונניות שלהם מלאות צעצועים שכמעט ולא זכו לשימוש כלשהו.
שם המשחק צריך להיות אם כן : מודעות, ולא קיצוניות.
אחת הדרכים האפשריות בשמירה על צרכנות חכמה הינה שימוש חוזר במוצרים.
הכוונה לחנך ילדים להשתמש באריזות אשר בדרך כלל נזרקות לפח (ותודו: לעיתים האריזה כל כך מוצלחת שחבל להשליכה), ולבנות מהן צעצועים.
צעצוע שנבנה על ידי הילד, בעזרת ההורה, עשוי להיות מתוחכם אם ייבנה בשילוב טכנולוגיה מודרנית כגון זו המוצעת על ידי האתרAI-JUNK .
צעצוע כזה, שהילד הרכיב בעצמו, יהיה קרוב יותר לליבו ממשחק שקיבל במתנה, ואשר מונח למעצבה בכוננית העמוסה בחדרו.
השימוש בחומרים קיימים יחסוך רכישה מיותרת של משחקים, והשלכה לפח (לתקופת מה לפחות) של אריזות.
והחשוב מכל: הילד יוכל לחוות יצירה מתוך הנאה, תוך שימוש בטכנולוגיהחדשנית במקום צפייה בלתי מבוקרת במסכים, שהיא מחלת הדור הצעיר, בעצם, של כולנו כמעט.
ועוד בונוס קטן: השתתפות בפעילות זו, תשמש כבסיס לחינוך הילד לקיימות, ולפיתוח מודעותו לשמירת הכדור שלנו.
בעצם, למה רק לחינוך הילד? אולי תתרום הפעילות גם להורים?
קישורים: